bigstock-Weed-Growing-Through-Crack-In--43558837

כששואלים אדם למה ואיך הוא יודע שמה שהוא עושה זה הייעוד שלו קשה לו לענות על זה, כי זה חלק ממנו, זה ברור לו כמו שהשמש זורחת בשמיים אז קשה לו להפריד את עצמו ממה שמגדיר אותו.

אבל אני בכל זאת אנסה לשחזר את התהליך שהביא אותי לעבודה עם נפגעי נפש.

קודם כל תמיד אהבתי את השונה, המסתורי, היוצא מהשגרה, החיים כמו שהם, היו קצת, איך לומר זאת, משעממים.

כתוצאה מתכונה זאת תמיד קבלתי כמעט כל אדם, בעיקר אם הוא שונה וייחודי ובלי כוונה מיוחדת היה לי ראש פתוח להרבה סוגים של אנשים. אני כותבת כמעט כי אני כמובן לא מושלמת או חסרת אגו ויש לי גם את השיפוטיות והביקורתיות שלי.  

בגיל 21 החלטתי ללמוד באוניברסיטה עבודה סוציאלית, לא חשבתי על תחום מסוים אבל ידעתי שאני אהיה טובה בלעזור לאנשים. איך הגעתי למסקנה הזאת זה כבר נושא בפני עצמו אבל בוא נגיד שהעובדה שאני אישה, בת בכורה להורים גרושים יכולה לספק את ההתחלה של ההסבר.

כבר בשנה הראשונה שמתחילים לטעום עבודה מעשית בקשתי לעבוד במועדון לבני נוער עם בעיות נפשיות של עמותת “אנוש” שם התחלתי להכיר ולהבין את המשמעות של אנשים, נערים, שלא קוראים את המציאות כמונו לגמרי, שדחויים חברתית, שקשה להם להבין סיטואציות חברתיות.

בשנה השנייה ללימודים העבודה המעשית כבר תפסה נפח משמעותי יותר ואני זוכרת שקבלנו את הרשימה הארוכה של מקומות שאפשר להתנסות בהם נפלה עיני על “מכון סאמיט” הוסטל שיקומי לנפגעי נפש ואז נפל האסימון והתחננתי על נפשי לאחראית על ההצבות שאני פשוט חייבת להתמחות שם כי היה לי ברור שזה מה שמעניין אותי.

התקבלתי, וזאת הייתה שנה מרתקת שבה כבר נוצרו קשרים יותר אישיים עם מטופלים שקבלתי והבנתי יותר לעומק את מהות המחלות סכיזופרניה, הפרעה בי פולארית(מאניה דיפרסיה), דכאון והפרעות אישיות.

בשנה זאת גם התעמתתי עם הפחד מהשיגעון והפחד להשתגע, שלב שעובר על כל בעל מקצוע שצולל לתוך התחום הזה. ניגע בפחד הזה בהמשך.

בשנה השלישית כבר ניסיתי תחום אחר בשביל הגיוון, אבל בעיקר בשביל להבין שאומנם בכל התחומים מדובר בבני אדם, עם בעיות כמובן, אבל התחום שלי הוא בהחלט נפגעי נפש.

מאז התחיל המסע שלי עם נפגעי נפש ולמען נפגעי נפש.

עברתי במסע הרבה תחנות, גם מנטאליות וגם רגשיות וגם עבדתי בפועל בתחומים רבים שקשורים לשיקום נפגעי נפש: מועדון שיקומי, מועדון חברתי, דיור מוגן, הוסטל ותוכנית עמיתים.

היום אני עובדת במחלקת הרווחה של עיריית אור עקיבא ומרכזת את כל התחום של נפגעי נפש ולמדתי להכיר את כל התחום שאני קוראת לו לפני הווילון ואחריי הווילון.

אחרי הווילון זה אחרי שהמתמודד קיבל התקף פסיכוטי, התאשפז, קיבל אבחנה, קצבת ביטוח לאומי וסל שיקום והתחיל את המסע השיקומי במוסדות פרטיים שממומנים על ידי משרד הבריאות. זה השלב הטוב יחסית, המסודר שמבינים מי נגד מי, למרות שכמובן שהוא מלווה בהרבה בלבול, הכחשה ועצב.

לפני הווילון זה לפני כל השלבים האלו, זה כשמתחילים להבין שמשהו לא בסדר באדם האהוב שלנו, כשמגיע ההתקף הפסיכוטי הראשון, האשפוז הראשון, שנחשפים לכל המערכת הפסיכיאטרית ולא יודעים אם זה טוב לשתף פעולה או לא טוב, ולמי זה טוב, טוב למשפחה או טוב למתמודד. הרבה שאלות ולא יודעים למי לפנות ועם מי לדבר והבושה, והסטיגמה.

זה השלב שלפני הווילון כי הוא יותר נסתר ולא ידוע, ולא מדברים עליו ועדיין יש בו בלבול רב.

אבל גלשתי. התחלתי לכתוב על למה אני אוהבת לעבוד עם נפגעי נפש. האמת שהסיבות השתנו עם השנים, התאוריות שלי עברו אבולוציה עם השנים, דעות שנוספו לי ודעות שוויתרתי עליהן בתהליך, אבל בבסיס אני פשוט אוהבת את זה, זה מעניין אותי, זה מסקרן אותי. אני מרגישה שיש לי תקשורת טובה עם נפגעי נפש, שאני מבינה אותם, רואה את האנשים ולא את המחלה, מצטרפת למסע שלהם ומתרגשת בשבילם בהצלחות ועצובה בכישלונות.

עדיין מנסה כל הזמן להבין את המחלות, את הסימפטומים, התרופות, תופעות הלוואי, להכיר כמה שיותר תוכניות ועזרה מוסדית ולא מוסדית.

אבל בעיקר שמחה ללוות את האנשים בתהליך, לתמוך בהם ולהיות שם בשבילם, בטוב וברע.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp

צרו קשר עכשיו לשיחת יעוץ חינם ללא התחייבות

או התקשרו 054-4941747

גלילה למעלה